כל מה שבנאדם מתאווה אליו זה מעט הגיון בחייו. בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא. לא יום יום, לא שעה שעה, אבל כשמגיע הרגע בו מתהפך עליו עולמו, הוא שואל את עצמו את השאלה שכל הזמן הייתה שם, מרחפת כמו ענן אפור מעל, מקווה שלא להישאל: למה? בנאדם מקיף את עצמו בתקוות, באמונות, במשפטים שהוא מספר לעצמו על מנת לעשות סדר בעולמו. והאמיתות האלה טבועות בו כל כך עמוק עד שנדמה לו שהוא מאמין בהן, שגם הלב עוקב. בנאדם מספר לעצמו שהוא מוכשר ויפה וחכם ושזה מגיע לו, כי ככה הוא רוצה, ואין סיבה שלא, כי ככה כל הקצוות מתחברים והרי זה קומון סנס. בנאדם ינגן לעצמו כל מנגינה שתעזור לו לצלוח את היום.

ואז מגיע הרגע בו הוא מבין שצריך להפוך ת'תקליט.

בוקר אחד קורה משהו שלא מסתדר עם ההגיון שמרכיב את חייו. קורה משהו שלא נלקח בחשבון. כשהוא עשה את המתמטיקה, הוא כנראה חיפף. קורה משהו שהוא סטירה מצלצלת לכל האמונות. מישהו טרק את הדלת בחוזקה במגדל הזכוכית שבנה. והכל מתרסק. כל הזכוכיות על הרצפה. וזה כואב ומלכלך והנשימה נעתקת, והכל מלא בדם. וזה לא מחזה יפה. תאמינו לי.

ולחשוב מחדש? לארגן את הכל שוב בסדר כזה שאפשר לחיות איתו? לאסוף חתיכה חתיכה, לבדוק מחדש אם היא מתאימה? ואם לא? למצוא חדשה במקומה? איפה? וכמה זמן זה יקח? ומה עוד יצטרך לעבור עד שימצא? ואיך יצא מהבית עד אז? איך ימשיך, כאילו כלום לא קרה?

שוקת שבורה.

לחשוב מחדש. לארגן את הכל שוב בסדר כזה שאפשר לחיות איתו. לאסוף חתיכה חתיכה, לבדוק מחדש אם היא מתאימה. למצוא חדשה במקומה. כאילו כלום לא קרה.

 

                   

הסיפור הזה צריך להתחיל מהסוף. והסוף היה לא טוב. אבא שלי יושב בחדר האוכל עם המגש שלו והפנים אל הקיר. בשביל לא לראות אף אחד כשהוא אוכל, במקום שאמור היה לספק לו, מלבד ארוחות, גם אינטרקציה חברתית והתרועעות קז'ואלית עם מי שחולקים איתו את אותו הבית. אבל בשבילו זה נגמר. הוא כבר שנא את כולם. אמר שהם עושים לו בחילה. לא הבין מה הוא עושה שם (בשבילו הקיבוץ הזה הוא כבר "שם", בשבילי עדיין "פה").

והויז'ואל הפרטי הזה מספר גם את הסיפור הקולקטיבי. כי הסוף הזה היה גם ההתחלה. של ההפרטה. זהו. נגמר.

אין יותר ילדים וכלבים מתרוצצים בין השולחנות. אין יותר תורנויות (והחלפות והברזות). אין יותר מתנדבים, להגניב אליהם מבטים, בשתי השורות הראשונות. אין יותר קוסקוס של אשכנזים. אין יותר קבלות שבת. אין יותר מפגשים חברתיים מובנים מאליהם. אין יותר ארוחות ערב וארוחות בוקר וצהריים.

וזהו. אין פה מוסר השכל, איזו תובנה. אולי רק משפט מצחיק אחד של ברנארד שואו, שהולך בערך ככה: מי שמעולם לא היה קומוניסט הוא ממש טיפש, אבל מי שנשאר קומוניסט הוא לגמרי אידיוט.

 

"סקס מאוד מעניין אותי. מבחינה חברתית"  ("חיבוקים שבורים" )

אז הייתי היום בסרט "חיבוקים שבורים" של אלמדובר (הגיע הזמן). אבל אני לא אספר על הסרט. רק על איך שאלמדובר  השפיע עלי. על זה שהוא  גרם לי לאהוב נשים.  

אף פעם לא החזקתי מנשים. חשבתי שהן חלשות, מצטדקות, תמיד מתנצלות על מי שהן, סאקריות של תשומת לב, נו… חיות בסרט. ספרות/ קולנוע/ אמנות נשית תמיד נראתה לי מתגוננת. איפושהו בין השורות תמיד קיבלתי את התחושה שהן מנסות להוכיח משהו (שהן טובות מספיק) כי הן מרגישות קצת נחותות. מעולם (בעוונותיי) לא הייתי גאה בעובדת היותי אישה. אני מעריצה גברים. אלה יודעים להחזיק את העמוד שדרה שלהם כמו שצריך. להרגשה הזאת שלי אפשר כמובן ליחס תיאוריות פסיכולוגיסטיות שונות, אף פעם לא בדקתי את זה (יש גבול לרמת המודעות שאני מעוניינת להיות בה).

ואז הגיע אלמדובר. והסרטים שלו. והנשים. וכמה שהן שבורות (מה זה שבורות, מרוסקות), דרמטיות יתר על המידה ומלאות בפאתוס, ככה הוא אוהב אותן יותר.  וכמה שהסיפורים שלו קשים, ככה הפריימים שלו מוקפדים ומרהיבים. ואיך שהוא גורם לכל הבוץ הזה שהן נמצאות בו להראות כל כך יפה ומנצנץ. והוא מסוגל להציג את הנשים הכי אומללות, מגוחכות ולא הגיוניות, כשלמות, חזקות ולגמרי מעוררות השראה. וזאת הגדולה שלו, היכולת להראות לנו איך הוא תופס אותן, בצורה כ"כ מדויקת, דרך העיניים שלו ולאהוב אותן, ולא לפחד להזדהות איתן.

וברגע שסרט מצליח לעשות לך את זה, להשפיע על החיים שלך באיזושהי רמה, לגרום לך לחשוב אחרת, זה כבר לא קולנוע, זאת אמנות. ולהיות מסוגל לעשות גלוריפיקציה לדבר הזה שנקרא חיים, זאת כבר לא אמנות… זאת  גאונות!