יום רביעי, 28 באוקטובר 2009

ג'לטין 3

יום שלישי, 27 באוקטובר 2009

26

יום רביעי, 21 באוקטובר 2009

31

love

יום ראשון, 18 באוקטובר 2009

DSC_0091

יום שבת, 17 באוקטובר 2009

 DSC_0501

יום שלישי, 13 באוקטובר 2009

DSC_8046

יום רביעי, 7 באוקטובר 2009

39

יום שני, 5 באוקטובר 2009

29                   

הסיפור הזה צריך להתחיל מהסוף. והסוף היה לא טוב. אבא שלי יושב בחדר האוכל עם המגש שלו והפנים אל הקיר. בשביל לא לראות אף אחד כשהוא אוכל, במקום שאמור היה לספק לו, מלבד ארוחות, גם אינטרקציה חברתית והתרועעות קז'ואלית עם מי שחולקים איתו את אותו הבית. אבל בשבילו זה נגמר. הוא כבר שנא את כולם. אמר שהם עושים לו בחילה. לא הבין מה הוא עושה שם (בשבילו הקיבוץ הזה הוא כבר "שם", בשבילי עדיין "פה").

והויז'ואל הפרטי הזה מספר גם את הסיפור הקולקטיבי. כי הסוף הזה היה גם ההתחלה. של ההפרטה. זהו. נגמר.

אין יותר ילדים וכלבים מתרוצצים בין השולחנות. אין יותר תורנויות (והחלפות והברזות). אין יותר מתנדבים, להגניב אליהם מבטים, בשתי השורות הראשונות. אין יותר קוסקוס של אשכנזים. אין יותר קבלות שבת. אין יותר מפגשים חברתיים מובנים מאליהם. אין יותר ארוחות ערב וארוחות בוקר וצהריים.

וזהו. אין פה מוסר השכל, איזו תובנה. אולי רק משפט מצחיק אחד של ברנארד שואו, שהולך בערך ככה: מי שמעולם לא היה קומוניסט הוא ממש טיפש, אבל מי שנשאר קומוניסט הוא לגמרי אידיוט.

יום ראשון, 4 באוקטובר 2009

2