שעת סיפור

שני שברונות לב, סבתא שמתה, לוויה דרמטית במיוחד, חתול שנדרס, תאונת דרכים בה ראיתי את הסוף (אפס נפגעים בגוף,
אבל אחת בנפש), שלושה מקומות עבודה מהם פוטרתי (ביניהם שני מגזינים).
האירועים שהיו מנת חלקי בששת החודשים האחרונים.
בלי תעודת זהות (אבדה) וללא רישיון נהיגה או דרכון בתוקף (שכחתי לחדש), הפכתי להיות אדם ללא זהות, סוג של צל,
מישהי שתיאורטית לא ממש קיימת, ובמעשי לא ממש רצתה להתקיים (אין לי נטיות אבדניות אבל אם היו לי, אין ספק שהפוסט הזה לא היה נכתב).
אלמדובר, שטבע את הביטוי "פרה בלי פעמון" בסרטו היפה ביותר "פרח הסוד שלי", ידע על מה הוא מדבר.
מישהי שלהגיד עליה שאבדה לה הדרך, יהיה אנדרסטייטמנט.
ובכל זאת, וכנגד כל הסיכויים, הכל בסדר עכשיו. הפיאסקו נחתם.
לאחר חודש שלם בו מיעטתי לצאת משערי הקיבוץ בו אני חיה, כמעט ללא חיכוך עם העולם שבחוץ, בעזרת הסאפורט סיסטם
הטוב ביותר בעולם (החברים שלי המעולים והמפרגנים, ובעיקר החברות), חודש בו כל מה שעשיתי היה לקרוא ספרים, לעלעל
במגזינים, למלא מחברות ברשימות מטורפות מרוב שהייתי אובר-וולמד ומטושטשת מרוב כאב, להתמכר לתכניות הכי מטופשות
בטלויזיה ולגלישה אינסופית ברשת. אה, לפעמים גם עליתי לבריכה. השתכרתי פעמיים. אסקפיזם מוחלט. זה מה שנדרש לי כדי
לבנות מחדש את עורי. החלמתי.
אני לא חושבת יותר שהעולם הוא מקום נוראי לחיות בו (אבל עדיין מאמינה שהחיים די שבירים) ולא חושבת שמשהו איתי לא
בסדר (האמת שאני חושבת שאני די בסדר איך שאני), ואני מלאת השראה שוב ומלאת חלומות ואמביציה והכי חשוב, אמונה.
הפכתי למאמינה. ורק בשביל זה היה שווה שהקלפים יטרפו מחדש.
למה סיפרתי את כל זה?
אין קשר ממשי בין קורותיי בחצי השנה החולפת ובין ההחלטה לפתוח בלוג.
אולי בשם האופטימיות. החגיגיות. בא לי טו ספיק אאוט (אני עושה את זה הרבה לאחרונה וזה לגמרי מוכיח את עצמו),
ליישר קו, להבין שבאמת יצאתי לדרך חדשה.
אז מה יקרה פה? מה יהיה? מה מעניין אותי? איך ניראה העולם שלי? מי אני?

אני מדוממת שניה מנועים
ואז מתחילה..