יום חמישי, 24 בספטמבר 2009

8

"סקס מאוד מעניין אותי. מבחינה חברתית"  ("חיבוקים שבורים" )

אז הייתי היום בסרט "חיבוקים שבורים" של אלמדובר (הגיע הזמן). אבל אני לא אספר על הסרט. רק על איך שאלמדובר  השפיע עלי. על זה שהוא  גרם לי לאהוב נשים.  

אף פעם לא החזקתי מנשים. חשבתי שהן חלשות, מצטדקות, תמיד מתנצלות על מי שהן, סאקריות של תשומת לב, נו… חיות בסרט. ספרות/ קולנוע/ אמנות נשית תמיד נראתה לי מתגוננת. איפושהו בין השורות תמיד קיבלתי את התחושה שהן מנסות להוכיח משהו (שהן טובות מספיק) כי הן מרגישות קצת נחותות. מעולם (בעוונותיי) לא הייתי גאה בעובדת היותי אישה. אני מעריצה גברים. אלה יודעים להחזיק את העמוד שדרה שלהם כמו שצריך. להרגשה הזאת שלי אפשר כמובן ליחס תיאוריות פסיכולוגיסטיות שונות, אף פעם לא בדקתי את זה (יש גבול לרמת המודעות שאני מעוניינת להיות בה).

ואז הגיע אלמדובר. והסרטים שלו. והנשים. וכמה שהן שבורות (מה זה שבורות, מרוסקות), דרמטיות יתר על המידה ומלאות בפאתוס, ככה הוא אוהב אותן יותר.  וכמה שהסיפורים שלו קשים, ככה הפריימים שלו מוקפדים ומרהיבים. ואיך שהוא גורם לכל הבוץ הזה שהן נמצאות בו להראות כל כך יפה ומנצנץ. והוא מסוגל להציג את הנשים הכי אומללות, מגוחכות ולא הגיוניות, כשלמות, חזקות ולגמרי מעוררות השראה. וזאת הגדולה שלו, היכולת להראות לנו איך הוא תופס אותן, בצורה כ"כ מדויקת, דרך העיניים שלו ולאהוב אותן, ולא לפחד להזדהות איתן.

וברגע שסרט מצליח לעשות לך את זה, להשפיע על החיים שלך באיזושהי רמה, לגרום לך לחשוב אחרת, זה כבר לא קולנוע, זאת אמנות. ולהיות מסוגל לעשות גלוריפיקציה לדבר הזה שנקרא חיים, זאת כבר לא אמנות… זאת  גאונות!                     

2 comments: